מחיים גורי ועד סטטיק ובן אל – איך הפכה קוקה קולה לסמל של טעם החיים?

למה איש התרבות המוערך טען שאיבדנו את זה, וישראל כבר לא תשוב להיות מה שהייתה? איך העידן הדיגיטלי הפך אותנו לחסרי עמוד שדרה אידאולוגי והשכיח מאיתנו את התפקיד שבגינו שרדנו אלפי שנים, מפוזרים בעולם? האם החיים שלנו עכשיו הם לא יותר מאסופת קלישאות שמישהו "דחף" לנו ואנחנו מאמצים אותם כמו אחרון הפראיירים? כתבה שתגרום לכם לשאול, שוב, מי אתם…

האם באמת אלו שהיו כאן לפנינו חיו חיים מלאי משמעות לעומתנו, או שפשוט תם עידן בניין הארץ הנאיבי, וכעת לשירת התקווה הקהל מתבקש לעמוד, רק שלא ברור עדיין איזו תקווה יש לדור שחי כאן עכשיו?

"אך נזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר, כי רעות שכזאת לעולם, לא תיתן את ליבנו לשכוח. אהבה מקודשת בדם, את תשובי בינינו לפרוח". (חיים גורי, שיר הרעות)

פעם הזינו אותנו בערכים. היום אנחנו זוללים לייקים

לא חלף זמן רב מאז שחיים גורי, אחד מעמודי התווך של התרבות הישראלית, הלך לעולמו והצטרף אל חבריו "שוכני העפר", כפי שכינה אותם בראיון שנערך עמו לפני כשלוש שנים. למרות תרומתו האמנותית הענפה ופועלו הביטחוני בארץ, בשנים האחרונות לחייו הביע גורי את מורת רוחו מהמציאות הישראלית שנתהוותה כאן בעשורים האחרים, ואת תחושת המועקה שלו ערב חגיגות ה-70 למדינה עליה לחם כה רבות כאיש פלמ"ח, בהמשך איש הגנה ומפקד בשלוש מלחמות ישראל.

בראיון בסרטה של אילנה דרוקר "כנגד כל הסיכויים – חיים גורי – הים האחרון" מדבר גורי על הכאב הפרטי שלו, במדינה שהוא כה אוהב, והיום סובלת מפערים חברתיים קיצוניים, ניצולי שואה שעומדים בתור לבקש אוכל לפסח, ו"ישראלים על תנאי" שיושבים על המזוודות ורק מחכים לתירוץ הנכון לעבור לברלין. "זו תקופה שיוצרת שנאות, טמטום ובהמיות", אמר.

מרבית הדור הצעיר שגדל כאן היום, סביר להניח שאינו מכיר את האיש שכתב על אהבה מקודשת בדם, ובטח אין לו כוונות להפריח אותה מחדש. התשוקה לציונות, הנטייה הטבעית לאיחוד ולהקרבה עצמית למען הזולת, הקשר העמוק עם האדמה, והחלום להקים מעפר את ארץ זבת חלב ודבש, זלגו מבין האצבעות שלנו בזמן שהקשנו על מסכי הסמארטפון. תסמיני הפוסט-טראומה של אבותינו הלכו ונקברו תחת ערימות לייקים, והייחודיות היהודית שרדפה את העם שלנו בגלות, נבעטה מכאן במבוכה על ידי מותגים אמריקאים.

מרבית הדור הצעיר שגדל כאן היום, סביר להניח שאינו מכיר את האיש שכתב על אהבה מקודשת בדם

לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. החרב המאיימת שהייתה מונחת על צווארנו קשרה בינינו בעבר, אך היום להביה כהו בעיני רבים מאיתנו. כעת כש"הכול בסדר טודו בום" חרוט על דגל הישראליות, אנחנו מרגישים מנופחים בגאווה צבאית כשעל פנינו פרושה ארשת ביטחון מדאיגה ש"אף אחד לא יכול לגרש אותנו מפה" וכל מה שנותר לנו, זה להיסחף אחר העדר הסוגד לעצמו. מישהו אמר "הזחיחות שלפני מלחמת יום הכיפורים"?

אין פלא שהשינויים הפנימיים שעבר עם ישראל הביאו גם לשינוי תרבותי כזה, שהמילים הטבעיות שהאוזן שלנו מסוגלת לספוג היום הן: "כולם מסתכלים עליי ליי ליי וזה לא בגלל שאני יפה".

אולי פשוט תמה תקופת ההישרדות שלנו?

בין הדאחקות להדחקות שלנו אפשר למשוך בכתפיים ולהגיד: "מה רע? התקדמנו!", אבל מעבר לרף הרדידות ששובר שיאים חדשים, יש עניין אחד ששכחנו, או שאנחנו מנסים בכל כוחנו לשכוח: אנחנו לא באמת עם ככל העמים. בני דודינו אמנם מזכירים לנו ש"היי, יש פה עוד עניין שלא טיפלתם בו, ועל פניו נראה שלא תמצאו לעולם את הדרך לטפל בו", והדודים העשירים שמעבר לים מזכירים לנו שהאנטישמיות לא מתה, ולא בטוח שאפילו שואה שנייה, חלילה, תצליח לייצר מעט יותר אמפתיה כלפינו.

מה מאחד אותנו, חוץ מפלאפל?

למעשה אין לנו הרבה במשותף זה עם זה, למעט העובדה שאנחנו, כיהודים, נושאים תפקיד מיוחד. תפקיד שהחל בתקופת אברהם, שגילה את השיטה שהעניקה משמעות לחייו – וקרא לאחרים להצטרף אליו. ה"אחרים" שהיו למעשה נציגים של שבעים אומות העולם, הם הבסיס להתאגדות של מה שנקרא "עם ישראל". תפקידה של הקבוצה הזו היה להעמיק את שיטת אברהם, ולהוות דוגמה לעולם במימושה. מהות השיטה היא ליצור חיבור בין בני האדם, וכך להגיע לחיים שלמים יותר ולראייה מלאה יותר של המציאות.

התפקיד הזה, שנקרא "להיות אור לגויים" היה הדבק שאיחד את עם ישראל במהלך ההיסטוריה. אולם עם הזמן הוא הלך והודחק, למרות שהוא שתול בתוך כל אחד מאיתנו כמו שבב גנטי, שעדיין מחולל בעיות ומעורר שנאה כלפינו בכל דור ודור. העניין הוא שדווקא כעת, כשחזרנו לארץ לאחר שואה נוראית, וקיבלנו הזדמנות לממש אותו, אין לנו יותר את הפריבילגיה להמשיך להתעלם ממנו.

כל עוד נמשיך להתבוסס בים של קוקה קולה ונחפש בו את הטעם והתכלית לקיומנו, נמצא שאין לנו תשובות לטענות האנטישמיות כלפינו, אין לנו פתרון לקונפליקט הישראלי-פלסטיני, או מענה לשאלת הזהות היהודית שבגינה אנחנו יושבים כאן יחד. בקיצור, כל עוד נשתיק את הקולות שרומזים לנו שעלינו להתעורר, העולם יצעק חזק יותר והדרמות סביבנו רק יחריפו.

אין לנו הרגשה של עם. אין לנו קשר לאדמה.

הסיבה שהשנאה בינינו חוגגת, הפירוד מככב, וכל אחד הוא שבוי של האינטרס הצר והאישי שלו – נובעת מכך שכל עוד אנחנו מתחמקים ממימוש תפקידנו, אנחנו מרגישים רחוקים זה מזה, ומנותקים לא רק מרעיון הגורל המשותף, אלא גם מהאדמה אליה שבנו מכל קצוות הגלובוס. כאמור, עם ישראל נוסד ממגוון שורשים תרבותיים ולכן ברגע שאין את "הדבק" הרוחני שקושר בינינו, אנחנו נהדפים על ידי דחייה טבעית זה מזה, שלא כמו הצרפתים או האנגלים שחשים מאין אחווה משפחתית מתוקף הקשר הגנטי ביניהם.

צילום: רויטרס

בעל הסולם, גדול המקובלים של המאה העשרים, ניסה לעורר את הזיכרון הרדום של העם היהודי לתפקידו עוד בשנת 1940 כאשר הוציא את עיתון "האומה" בו כתב: "ואנו דומים בזה לגל של אגוזים המאוחדים לגוף אחד מבחוץ, על ידי שק העוטף ומאגד אותם, שמידת האיחוד ההוא אינה עושה אותם לגוף מלוכד, וכל תנודה קלה הנעשית על השק מוליד בהם התרוצצות ופירודים זה מזה ובאים על ידה בכל פעם לאיחודים ולצירופים חלקיים מחדש. וכל מה שחסר להם הוא הליכוד הטבעי מבפנים, וכל כוח איגודם הוא מתוך מקרה חיצוני. דבר זה מכאיב מאד את הלב".

השאלה שאנחנו מתעלמים ממנה היא שאלת הקשר בינינו, גם אם אנחנו חילוניים או בעלי זיקה זניחה לשורשים היהודיים שלנו. האם אנחנו צריכים לגלות מאפיינים של אחדות, ערבות הדדית, מכנה משותף, או שאנחנו יכולים "להתבולל" בערימת האפליקציות החברתיות עם שאר העולם ולהפסיק לדאוג למשמעויות לאומיות?

יכול להיות שזה נגמר?

כן, בהחלט יתכן שלא נצליח לחזק שוב את השרירים הלאומיים הרפויים שלנו, ולחזור להרגיש כמו גוף בריא כפי שהיה אולי רק בתקופות נדירות בהיסטוריה, כמו בזמן בית המקדש הראשון. יתכן שנצטרך לחכות לבריון התורן שיבוא ויזעזע אותנו, ויאלץ אותנו לעלות מעל מלחמות האגו שבינינו, ולנטוש את המרדף אחר מטרות ריקות.

אבל, אנחנו יכולים להקדים תרופה למכה, ולפתח מעט יותר רגישות לסימנים המתהווים סביבנו. מי שיקליד בגוגל "אנטישמיות" ייחשף לאינספור ההתרעות המשודרות אלינו מדי יום מרחבי העולם (עלייה של עשרות אחוזים באירועים אנטישמיים, או החוק הפולני, חוקים האוסרים שחיטה כשרה באירופה, עלייתן של מפלגות ימין קיצוני, ועוד) ודוחקות ביהודים לנטוש את המדינות שבהן הקימו חיים זמניים לתפארת.

יכול להיות שזה נגמר. האחווה. הרעות. האהבה המקודשת בדם. אבל אין ספק שנצטרך להתחיל בה מחדש ומזווית אחרת, ויפה שעה אחת קודם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *